סקירה עולמית 177 אלף צפיות מאז אתמול

פרו מאשים את פראנס אינפו בהטיה, ומאזין מפנה אליו אותה ביקורת

אחרי ריאיון סוער עם שרה כנפו, המגיש תוקף את השידור הציבורי; מאזין מסכים שהריאיון היה גרוע, אבל שואל גם על ההטיה של פרו עצמו.

ערוץ: Europe 1 ·

צרפתכתבה מ-29 באוקטובר 2026מערכת Trari

למה הכתבה הזאת? מהסרטונים של Europe 1 שנצפו הכי הרבה מאז אתמול, עם 176,770 צפיות.

Europe 1: תחנת רדיו צרפתית שמשדרת מאז 1955, בבעלות קבוצת התקשורת של משפחת בולורה. 2.3 מיליון מנויים ו-2 מיליארד צפיות.

Pascal Praud contre les journalistes de France Info : “Ce sont des militants d’extrême gauche”

מה אפשר ללמוד מהסרטון

לחצו לקפיצה

0:10כנפו נשאלת על ציוציה ועל האירועים בטראפ; בהמשך היא מאשימה את המראיינים במניעת זכות הדיבור.
2:37פרו מאשים את עיתונאי השידור הציבורי בפעילות אידאולוגית במקום בעבודה עיתונאית.
6:36ז'אן-פיליפ מצביע גם על הטייתו הימנית של פרו; המגיש משיב שההבדל הוא בין מימון פרטי לציבורי.
12:15המגיש והמאזין מתווכחים על מיקומן הפוליטי של האיחוד הלאומי וצרפת הבלתי כנועה.
21:20אריק מציע להזמין יותר אזרחים רגילים; פרו מסביר מדוע הוא מעדיף שיחות אישיות על דיונים קבוצתיים.
24:16אריק מתנגד לפוליטיקה כמקצוע לכל החיים, ואילו פרו מדגיש את הצורך בניסיון בניהול ציבורי.

פסקל פרו משמיע קטעים מריאיון עם שרה כנפו ומאשים את המראיינים בפעילות פוליטית במקום בעבודה עיתונאית. אלא שבהמשך השידור עולה לשיחה מאזין שמסכים עם ביקורתו על הריאיון, ובכל זאת מחזיר אליו את השאלה: האם גם הוא עצמו אינו מוטה, רק ימינה?

הדיון שודר בתחנת הרדיו Europe 1 מצרפת. במרכזו הריאיון שערכו סימון לה ברון ואודרי טיזון מפראנס אינפו עם כנפו, חברת הפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הימין הקיצוני רקונקט, שייסד אריק זמור. פראנס אינפו היא חלק מהשידור הציבורי הצרפתי, וההבחנה בין תקשורת ציבורית לפרטית הופכת בהמשך לציר המרכזי בוויכוח.

בקטעים המושמעים נשאלת כנפו בתקיפות על ציוצים שפרסמה ועל האירועים בטראפ. הטונים עולים, והיא מאשימה את המראיינים בכך שאינם מאפשרים לה לדבר. בקטע נוסף היא דורשת מהם לגנות את מה שהיא מכנה גזענות נגד לבנים, ומאשימה אותם בצביעות. פרו מצדו טוען כי העיתונאים מבקשים להפגין השתייכות אידאולוגית, ומכנה אותם פעילי שמאל קיצוני. זו האשמתו כלפיהם, לא תיאור מוסכם של עבודתם.

כשהמאזין ז'אן-פיליפ מלה מאן מצביע גם על ההטיה הימנית של פרו, המגיש משיב שההבדל הוא במימון: שכרו משולם בידי גוף פרטי, בעוד ביקורתו מופנית לעיתונאים הממומנים מכספי ציבור. משם מתפתח ויכוח על מיקומן הפוליטי של מפלגות האיחוד הלאומי וצרפת הבלתי כנועה.

המאזין הבא, אריק, מרחיב את הדיון מעבר לריאיון עצמו. הוא סבור שהצגת הימין באור מאיים עדיין משפיעה על הציבור, ומציע לפרו להזמין יותר אזרחים מן השורה ופחות אנשי פוליטיקה ותקשורת מקצועיים. פרו מכיר בקושי לתת ביטוי לרוב הדומם, ומסביר שהוא מעדיף שיחות אישיות מעמיקות על פני דיונים קבוצתיים שהופכים לצעקות.

לקראת הסיום מתגלה ביניהם גם מחלוקת: אריק טוען שפוליטיקה צריכה להיות שירות למען הכלל ולא מקצוע לכל החיים. פרו, למרות ביקורתו על טעויות של פוליטיקאים מקצועיים, משיב שניהול ציבורי דורש ניסיון ושאי אפשר לאלתר אותו.